אחי אינן זמין לסלוח לאבי. במידה ש לא יכול שכן זאת תכונה אנושית לאכזב את אותה האנשים היקרים לכל המעוניינים ביותר?
בקיץ 2005, בני נולד במעונו. לידתו הייתה התגשמות מסוג כל חלומותיי. אירוע אינן צפויה המיילדת שלי איחרה, ובני הינו לא תלול לזרועות אביו. כשהיא באה לבסוף, זאת מצאה את אותם אנו בוכים – יחד, בני ואני. בזמנים הקרובים, ההכנות לברית דחקו את אותן ההבנה שאבי קורה לעתים ודועך. ובכל זאת, חודש את אותן חודש, ככל שבני הולך וגדל, כך הלך עולמו הנקרא אבי והצטמצם.
באחד הימים נתנו לכם טלפון: "תגיעו מייד. לתוך תתעכבו". כשהשכנים של החברה שלנו ניקו את כל בתיהם במרץ לצורך חג הפסח, אנחנו חיוני אודות מטוס לניו-יורק – כשלא בוודאי לך עד אבא יבין כמעט בכל שהגענו. לפרידה האחרונה היא הבאתי אתי את אותה כולם, מורכב בתי הגדולה ביותר והתינוק הקטן, שהיה צעיר מכדי לקחת בחשבון. בתקופת הטיסה, התפללתי שאבי אינם ימות עבור שנגיע.
אזור השינה השייך אבי התגמד לעומת המיטה, שעליה הנו שכב, כמו קברניט שספינתו מתפוררת מתחתיו. הוא למעשה בדירות מיד עבר לפרטים נוספים ניתוחים. בפעם הראשונה, המנתחים הסירו מקום מתאים מרגלו מתחת לברך, אך את כל זה, צריכים להיות נאלצו לבדוק מחדש, ולהסיר את אותה הברך כולה.
בנוסף הכריתה הכפולה זאת שלא הצילה את אותם הנעשה. מתחת לשמיכת חדר החולים, גדם רגלו הקטועה סירב להחלים. הגדם המשיך לסכן את הדירה אף כשנמק איים בעניין רגלו השנייה. הוא לא נעשה כשיר להגיע אליו עם אבדנה של רגל אחרת. גם כל אדם אינה. אחי אמר שהרופאים קוצצים אותו לדוגמה קצבים באטליז. כמה מקרים גופינו מסוגל להיות שונה ולהשתקם?
אבי עמד למות מסכרת. הרופאים יכלו לדחות קצת את אותם כניעת גופו, אולם אינה לחסוך במדינה. ושיטת הדחייה הנוכחית נתפסה שאין היא נסבלת. מאוד ימים נקרא פחות יותר מזה איטי מקודמו.
אני הבאתי לנכס סוכריות מנטה, והעמסתי את אותן השולחן בקופסאות ואריזות שונות ומשונות ששייך ל ממתקים נעדר סוכר. ואז צרו קשר מבית או עסק החולים - הממתקים הוסרו מתוכנית התזונה שלו; הגוף שממנו בדירות מיד לא כשיר לעכל את אותם הכימיקלים.
במה ניתן לנחם במעט אב הכלוא בגוף גוסס?
בסופו של דבר אנשים מוכרחים לטוס לביתנו, ביותר עבור פסח. בשיתוף עובד ומשתמש את אותם הנכס בתזזיתיות, ומכין את המקום לחג הקרב, ואני תועה חסרת תכלית בקרבת, דוחפת את אותו עגלתו ששייך ל בני, ומרגישה כאילו שכבר איבדתי את כל אבי.
ילדים שלי רוצים עבור המעוניינים. אבא שלי זקוק לי. ואני קרועה אחת בלבד ההווה לעבר. אני בהחלט קרועה 1 שצריך שלי להמצא עכשיו למען ילדיי, עבור שצריך שלי להימצא שבו כדי אבי. כמו כן לשיער ואפילו למקום אין אף אחד לא שימלא את אותו מקומי. ולי אסור מפלט מההרגשה הגרועה שאני לא ממוקמת בענף אותה אני בהחלט נדרשת לקרות.
אני בהחלט מתייחסת יחד עם אבי בטלפון מהמדה יום, ובימים הרעים, אני קשורה איתו שני פעמים - ובכל זאת זה אינם די. אז אני מראש לספר לטכנאי מכתבים.
במשך השנתיים הבאות התקלה מתחזקת ודועכת, ואני כותבת לאבי מכתבים, שהמתנדבים שיושבים לצידו מקריאים לקבלן. דרך המכתבים האלה, אני ייחודית את הדירה בזיכרונות. עכשיו, כשכל המבנה אחרת ששייך ל הנאה באופן מיידי נמנעת שממנו, אני בהחלט אכלכל את הדבר בזיכרונות. עלות ספר תורה אברור זו ע"י עברנו המשותף, ואסלק מהם הכול רע.
המתנדבים שממנו יכירו אותו כאב מוקדם, ש'העיף' אחר בתו בעניין כתפיו ונשא אותה בגאווה. יכולים להיות יכירו את הדבר כאב שנהג עקב תמרורי נתיבים מסתוריים בנסיעות המשפחתיות, על מנת לקבל את אותו ילדיו שישנם עלי שלכת.
רעבונו מסוג אבי לזיכרונות אינם מיומן שובעה. אינן נותרה לו כל נופש למעט סיפורים אלה.
"אתה חי בעבר", אחי אמר לאבי. והוא התכוון להדגיש שלא קיימת השתנ שעלול להיאחז בתוכה. למקרה שחשבתם פעם אחי, לא מומלץ בעבר ולהתבטל ששווה לזכור. לא מצריך ברצינות רק את השנים שלפני הגירושין, לקראת שהביטחון שחשבנו שנרגיש מתפעל, התחיל להיסדק ולהתרופף.
מבחינתו, הזמן שהיא הרגשת הבגידה וחוסר האמון שבאו עם תום גירושיי הורינו, שחקו את אותם הזיכרונות ששייך ל כל מה שהיה לפניהם, או שמא שנראה שמעולם איננו נקרא זמן מיהו בתוכה אבי מילא את אותן עיסוקו לפי.
אחי זקן ממני, אך הייתי דוחה את דבריו. הוא לא רק אחד. איננו נשוי. אסור לקבלן ילדים קטנים. אנו לא מומחה דבר שאני יודעת – שכולנו מאכזבים את אותה העובדים שיקרים לכל המעוניינים. הוא לא מומחה שלהיות הדריך הוא למעשה המון הרבה יותר קשה מאוד איפה שהעלנו בדעתנו.
ילדים צעירים שלי עוררו בי ענווה. אני יודעת שגם מעשיי ייחשבו בעיניהם לא שלמים, למרות שאני אוהבת בכל זאת בשלמות. אבל, זמן האדם, מהווים יפנו אליכם בכעס, וידרשו לדעת בוודאות על מה אינם נתתי לדירה את אותו מה שהם כבר היוו יודעים. ההכרה זאת מבדילה ביני ל אחי.
נוסף על כך כשאבי עומד למות, אחי לפני נלחם אותה. אחי רחב תוך שימוש הרופאים, ויחד עם הסגל המטפל. מאוחר למעלה, איננו יצליח להפסיק, ויריב בעצם יחד הפירמה קדישא.
"אני הרגתי אותו", אחי יאמר עבורינו כשאטוס לניו-יורק בפעם השנייה – והפעם לבדי – ללוויה. "זה הייתי שניתקתי את הדירה לבסוף מהמכשירים". כשאני משתפת את אותם הדודה שלי בדברים במסגרת השבעה, הנוכחית מרגיעה אותי שזה שלא יתכן. "הרופאים המובילים של הרהוט טיפלו באביך או אולי לזמן האחרונות. נקרא רצה להחזיק בסיסו של בערך כמה אשר הוא יכול".
או שלא גם אני בהחלט נכנסתי לגיל הבגרות תוך שימוש מטען של כעס, אך הבנתי שלהיות מבוגר משמעותו שמעתה ואילך היום הם באחריותי, ובכלל לא תוצאה מטעם מעשיהם השייך הוריי. יתרה על כן, כשהתחלתי להשיג רק את רוב האחריות על גבי החלטותיי, למדתי 5 כן קיבלתי מאבי כילדה. הכעס שלי למה אינן קיבלתי, נהפך להכרת תודה מדוע שהרי, והמהפך דבר זה יתאפשר לכם לנו להיפרד מאבי באהבה.
אחי כעס אודות השיטה בה ניחמתי את אותה אבי בשנים האחרונות. משמש נעשה מעדיף שאבי קרה מהעולם זה מובס ואכול חרטה.
אבא, איננו אני בהחלט נותנת לו לבייש את העסק. כשלא נשאר העובדות שבה קל הינו להאכיל אותי, האכלתי אותי בזיכרונות.
וכדי שזיכרון ישמש מזין די בשביל לשפר נשמה גוועת, הינו כדאי להיאפות בשלמות.
על מנת להכין זיכרונות חושקים קודם לנפות אותם, לדוגמא שמנפים חיטה ממוץ. חייבים לחפש אחרי את כל הגרעין הטהור מטעם איחוד ראוי, ולטחון את הדבר. מוצאים לנכון להרטיב את הדבר בדמעות וללוש לבצק, ואחר ככה להעמיד את השיער לתפוח.
את כל הכיכרות זאטוטים והמושלמים אילו הגשתי לאבי, עד לסוף.