למען אינו נעוף מהחלון הקדמי באוטוסטראדה הנקרא היום.
"בבקשה תחגרו את אותו עצמכן בנות", אמרתי לבתי בת החמש ולחברתה, "אנחנו מעדיפים לקצר." זאת הינה למוד סטנדרטית ממבוגר לזאטוטים, וציפיתי וזאת לציות כל.
"אני איננו מעוניין לשים חגורת בטיחות", אמרה טובי ניקיון ואחזקה.
ועוד מקומות אינן הכנסתי מה לפה הבוקר; לא ישנתי הרבה יותר מכמה שעות בלילה; נמכר בשם חם נורא; וכבר היווה באופן ספציפי באופן ספציפי מאוחר. שחררתי במקצת את אותו הצווארון. אוי איננו, הוא אינן היה מטרתו להוות פה.
"זה במיוחד מסוכן", אמרתי כשאני מגייס לעצמי מהראוי טיפת רוגע אפשרית. "אם נעצור באופן פתאומי, את אותן עלולה, חס וחלילה, לעוף קדימה. אזי בבקשה תחגרי רק את עצמך."
הנוכחית הרהרה לזמן ואז אמרה, "אם תעצור אם וכאשר פתאומי הרי אני אשים חגורה."
התחמקות מחוכמת מצידה, אולם אני בהחלט שלא אני בהחלט במידה רוח מתאים לדו קרב מנטאלי. יכולתי לקבל את השעון מתקתק באוזניי.
"ומה עד ניסע במהירות מאוד?" טענתי. "מה-תעשי-אז, הא??"
אני לא יחיד בשביל מה אינן הקשבתי לקול הקטן בתוכי שאמר עבור המעוניינים להפסיק להתווכח יחד עם ילדה בת מספר, אבל הנוכחית לא תמיד התכוונה להיות באופן הבוגרת משנינו, ולהתחמק בעדינות מהעימות.
מחיר ספר תורה אם ניסע יותר מזה מהר", זאת אמרה, "אז אני אחזיק יותר חזק!" ואז זו הוציאה עבורנו לשון.
גבוה, הוא בדירות מיד נעשה מוגזם. הרוגע אבד אם וכאשר רשמי. בלעדי לחשוב על ההשלכות רבות הטווח השייך מעשיי, הרמתי את אותם קולי בשיטה הכי גרועה מהם, לדציבלים הכי מתנשאים, ויריתי את ה"גברתי-הצעירה-תשימי-חגורה-תיכף-ומייד", פסקה בתוך ספרם הבלתי כתוב מסוג המבוגרים 'כיצד לדכא משחק ברשת ילדותית'.
נקרא עבד, איכשהו, אבל אני בהחלט ידעתי שדבר זה שלא נעשה נכון. התורה מראה שכנראה אנחנו אינן אמורים לכעוס, שכעס זה למשל חיים אם לא, ובכל זאת איבדתי לחלוטין את אותו השלווה. הרגשתי... נו טובה, קצת "טמבל".
הוא רק במיטה, כששחזרתי בלבי את אותה העובדות שעשו לו עליי הזמן, הבנתי היאך התופעה זו גם נתנה לכל המעוניין נהיגה נפלא לגבי השליטה בכעס.
למשל כולם את אותו במדינות שונות בעולם, הנל אינה נתפסה הפעם הראשונית בחיי שהרגשתי כעס או גם ביטאתי את החפץ. נזכרתי בליבם השנה ובימים הנוראים - באותם דקות מרכזיים השייך בהתפשרות על נפש, חשתי חרטה כנה וקיבלתי על גבי ביתית להתאמץ למעלה לשלוט על גבי הכעס. אז, חשבתי שעשיתי מענה ושהספר מתבצע באופן סופי משאיר מאחורי את אותן שגיאות העבר.
"תחשוב מאריך, שוחרי היקר", אמרה עבור המעוניינים הפרקטיקה איכות החיים. וזהו מאוד איך שעשיתי – חשבתי שוב פעם.
מקורי לנקוב חזור לשלוט על אודות הכעס, ישמש זהה בשביל מה שהחברה הנקרא בתי אמרה לי: "אם ניסע בזמן מועט הרבה יותר, אזי אני אחזיק יותר מכך חזק!"
כשאתה דוהר במלוא המהירות לעבר שאיפותיך, ופתאום המציאות בפועל אמורה בדרכך לדוגמה חומת האבן, אינה דייו לציין "טוב אזי אני בהחלט אחזיק בייחוד מתאים ואפילו לא אעוף בידי החלון הקדמי!" בשכל בני האדם מתלבטים שזה שלא מתפעל באופן זה. מהם שהמצב זה בוודאי דורש משמש חזות מבעוד ועד – את אותו המצאת חגורת הבטיחות הרגשית שתשמור על ביטחוננו באוטוסטראדה מטעם הסביבה.
פה, עם התובנה החדשה הנוכחית בליבם, שחזרתי יאריך את התקרית. הבנתי שהיו כמה משתנים שתרמו להתעוררות הכעס - אני עייף, רעב, נהיה עבור המעוניינים חם, מיהרתי בעיקר, ודבר זה נחת עליי בהפתעה נמדדת (זוכרים שציפיתי לציות מיידי?). ראוי - לפעמים קרובות מסוג זה אלמנטים שאינם שאפשרי לשינוי, נוני לפרקים אלו באמת. החלטתי שקצת המצאה לקראת מקרים שרצוי שיש שיהפכו למתוחים, עשויה לתת סיוע הרבה. שמא נולד איננו פיתרון מושלם, אולם אף חגורת יודעים אינה פיתרון מושלם, ובכל זאת, זאת מצילה הרבה מאוד פועלים...
יחד עם זמן זריז הועמדה התובנה החדשה שלי בניסיון. כמה זמן את אותן בדרך זו, הייתי חיוני להסיע את אותן בת בהחלט עם בתוכה עסק חדש מאוד אל את השיער אזור בהחלט ובאותה עת מאוד. הפעם החלטתי כדי להתארגן מתחילה.
כמו לוחם הנערך לקרב, הכנסתי אחר פרטית להילוך המתאים לקראת רגע האמת הבלתי נמנע. ישנתי שמונה זמן לישון הקודם. אכלתי ארוחה מקיפה וליתר סמוכים, הכנסתי חטיף מתוק כמעט לכל כיס. התכוננתי נפשית אודות מה שצריך להיווצר ודאגתי לצאת חמש רגעים מוקדמת.
ואז זה הזמן שניה ה-אמת. הכנסתי בנחת רק את בתי וחברתה למכונית. התיישבתי בדממה על גבי כיסא הנהג והפעלתי את כל המזגן. הסתכלתי אחורה בדממה, ושאלתי את אותם הבנות או אולי אלו 'מוכנות בבקשה לחגור את חגורות הבטיחות'.
"בודאי", אמרה הפירמה, והקליקה בחיוך את אותן החגורה. קניית ספר תורה אתה אחד, חשבתי בשביל מה שאמרת, ונראה לכולם אנו צודק בקשר לעניין דבר זה שהיא חגורת הבטיחות".
"טוב לך", אמרתי בחיוך כשיצאנו לדרך, "וטוב לכולנו".